על התמה המרכזית ב"פאודה" והאופן המוצלח במיוחד שבו היא מחולחלת.
באיחור מאוד לא אופנתי התחלתי לצפות בסדרה "פאודה" אחרי שפע המלצות שקיבלתי, ואכן מוצדקות הן המחמאות שהורעפו עליה. העלילה סוחפת, שלא לומר ממכרת, המשחק אותנטי, ולמי שיש (כמוני) חולשה לסדרות שמציגות לראווה יכולות ריגול ומודיעין (ע"ע The Americans), צפויה חוויה מענגת במיוחד.
ככל שהעונה מתקדמת העלילה הולכת וסוגרת, תרתי משמע, על הדמות הראשית, דורון. "זה חזק ממני", הוא מתוודה בפני אשתו רגע לפני שהוא נשאב חזרה אל שורות יחידת המסתערבים, שממנה פרש אל החיים האזרחיים זה מכבר. יותר מהכול הזכיר לי הדיבוק שלו, התשוקה העזה שלו לעבודתו, את דמות החבלן בסרט "מטען הכאב" (The Hurt Locker).
בסצנת הסיום המרטיטה של הסרט אותו חבלן מדבר אל התינוק שלו, אחרי שזה הגיב בהתלהבות לצעצוע של ליצן על קפיץ שמזנק מתוך קופסת פח. ככל שאתה מתבגר, הוא מסביר לו, רוב הדברים שנהגת לאהוב כבר לא נראים לך מיוחדים כל כך, ונותרים מעט מאוד דברים שאתה באמת אוהב, שבאמת מרגשים אותך. למעשה, בגיל מסוים לפעמים נותר רק דבר אחד כזה. הסצנה נחתכת, ואנחנו רואים אותו חוזר בחזרה אל חזית המלחמה בעיראק.
כשצופים בדיוקן של דמויות כמו דורון או אותו חבלן, קשה שלא להיזכר בתוגה באדם הזה שקם בבוקר נטול ברק בעיניים, ויוצא שפוף אל עוד יום במשרד האפרורי. האדם הזה שהוא לרוב – אתה.
תמונה: מתוך "פאודה"