הַאִם תִּזְכֹּר:
אַתָּה עוֹלַל
מִישֶׁהוּ נוֹשַׂאֲךָ
אַתָּה
מוּרָם עַל יָדַיִם
אַתָּה חָשׁ
טְפִיפוֹת עַל גַּב
קְצוּבוֹת
רַכּוֹת
הַאִם תִּזְכֹּר?
כִּי לֹא אֶזְכֹּר
תמונה: פורטרט של תינוק, American 19th Century
הַאִם תִּזְכֹּר:
אַתָּה עוֹלַל
מִישֶׁהוּ נוֹשַׂאֲךָ
אַתָּה
מוּרָם עַל יָדַיִם
אַתָּה חָשׁ
טְפִיפוֹת עַל גַּב
קְצוּבוֹת
רַכּוֹת
הַאִם תִּזְכֹּר?
כִּי לֹא אֶזְכֹּר
תמונה: פורטרט של תינוק, American 19th Century
לא בדיוק אבל דומה, התחושה שאתה נישא בידיים בוטחות , ואתה שמור מכל משמר ועטוף באהבה.
קטע מהספר שלי :
….
"תנים הם כמו כלבים קטנים שלא גרים עם אנשים, אלא ביער, בטבע. היללות הן השפה שבה הם קוראים זה לזה גם כשהם רחוקים מאוד. לכן גם אנחנו שומעים אותן חזק כל כך."
"אבל הם מפחידים אותי." אני מצטמררת
"ואת מפחידה אותם!" אומר אבא. "מנקודת המבט שלהם אנחנו יצורים גדולים ומפחידים. "
"אבל אני לא מפחידה, אבא, אני ילדה קטנה."
"נכון, אבל הם לא יודעים את זה. הם לא מכירים אותך בכלל. הם רואים אותך ככה גבוהה, על הכתפיים שלי, והם חושבים שאת דינוזאור או מגדל, או מטוס… או אולי הם חושבים שאת אלוהים!"
"חחח… אני בכלל לא אלוהים, אני רק ילדה קטנה," אני אומרת, אבל באותו רגע ממש אני מרגישה מאוד אמיצה וגיבורה, ואולי גם קצת אלוהימית, ויש לי מין בעבוע בבטן מרוב התרגשות ותחושת עוצמה, ואני מזדקפת על כתפיו ומותחת את ראשי אל השמים, כיאה לאלוהימית.
…
תודה על השיתוף – זה יפה.